Last updated July 13th 2014

אני לא יודעת אם שמתם לב אבל נעדרתי מהבלוג ומפעילות בכלל בחודש האחרון. למעשה חזרתי לפני כמה ימים מביקור בהודו. אחרי תקופה טעונה מאוד מבחינה רגשית ידעתי שהדבר היחיד שיאושש אותי יהיה חזרה אל הודו, מושא געגועיי ואהבתי. זה אולי יישמע כקלישאה אבל יש משהו במקום הזה, בחדוות האנשים, בסתירות הפנימיות הקיצוניות כל כך – בין עוני ועושר, בין שקט לרעש, מהיר ואטי, בין מזרח למערב, וכמובן בדת ובתרבות המיוחדות שאי אפשר שלא התרשם מהן. יש משהו במקום הזה שפותח לי את הנשמה, מרטיט אותה, מערבל אותה, אבל בסוף גם עושה בה שקט.

הרבה דברים קרו לי במסע הזה. ניצבתי מול שאלות אישיות שמלוות אותי הרבה זמן, התמודדתי עם קשיים של לבדות ושל חברות, בחנתי את הסתירות הפנימיות שנמצאות גם בתוכי; וחשבתי על הודו, ועל החיים השונים שיש שם לעומת אלו שאנו חיים במערב.

אחד הדברים האהובים עליי בהודו הוא לנסוע ברכבת או בריקשה ופשוט להביט בנוף החולף, אין רגע דל, תמיד ישנה התרחשות שאפשר להיקסם בה. באחד הרגעים האלה ראיתי אישה זקנה שניקתה את רחבת הכניסה לבית שלה, צריף עשוי פח ופלסטיק שניצב במרחק של מטרים ספורים מהכביש הראשי. חשבתי על זה שהאישה הזו עושה מה שעשו נשים רבות בדורות שקדמו לה. משהו בחיים של האישה הזו נראה לי קמאי, כאילו דבר לא השתנה, ועם זאת לא יכולתי להתעלם מהעובדה שכל הסביבה שלה השתנתה ודאי לאין שעור. ערמות של פלסטיק זרוק, כביש סואן, פיח ורעש – השפעות המערב. איך הרשינו לעצמנו לחדור בברוטליות כזו אל המרחב ההודי? ואל המזרח בכלל? ההודים מושפעים מהמערב ושואפים להיות כמוהו, זה נוכח בכל. ייאמר לזכותם שהם עושים זאת בדרך שלהם ועדיין נשארים כל כך הודים, ובכל זאת הפער התרבותי הזה צרם לי. מה יהיה על העולם הזה? האם נקבר בערמות הזבל שאנו מייצרים? האם בסופו של דבר תתאחדנה התרבויות לכדי ישות גלובלית אחת?

כיוון שהבלוג הזה עוסק באמנות, אני רוצה לחתום את הרשימה האישית למדי הזו, בעבודתה של ראשמי קלקה, אמנית קנייתית אשר חיה ופועלת בדלהי. את עבודותיה של קלקה ראיתי לראשונה בתערוכה “צפיפות החומר” אשר הוצגה במוזיאון תל אביב בשנת 2012 והתרשמתי מהן מאוד. קלקה עוסקת בהשפעות המערב על הודו ובתרבות ההודית אשר הולכת ודועכת. היא מתמקדת בעבודתה בתרבות הרוכלים אשר הממשלה ההודית שואפת למגר על ידי הערמת קשיים ותקנות שמקשות על הרוכלים מאוד. קלקה עוקבת אחר הרוכלים אותם ניתן לראות בכמויות גדולות בהודו – מוכרי מזון שונים, מוכרי סדקית, מנקי אוזניים, רופאים, מתקני חפצים שבורים, מנקי נעליים ועוד ועוד. היא מצלמת אותם ומקליטה את קריאותיהם. את הקריאות היא מאחדת יחד ויוצרת פסקול אשר נשמע לעתים קרובות כמעין תפילה רומנטית ומייסרת בה בעת. עבודותיה דנות בעולם שהולך ונכחד, הן מהוות הנצחה שלו אך גם מקוננות את סופו הקרב.

אין לי תשובה לגבי הדרך אל העתיד. אך אני מתפללת שהודו תישאר מקום פראים, שהטבע ישרוד את ההתעמרות שאנו מחוללים בו ושמזרח ומערב יישארו נבדלים זה מזה. ולי אני מבקשת, שהודו תמצא בתוכי תמיד, גם כאן בארץ.

I don’t know if you noticed but I have been away from the blog and from other activities for quite a while. Actually I just came back from India a few days ago. After a very emotional and intense period I knew that the only thing that will balance me again will be a visit to India, the object of my longing and love. It might sound as a cliché but there’s something in this place, the people’s joy, the inner contradiction – poor and rich, quiet and noise, hectic and slow, east and west and of course the rich culture and religion that can’t be ignored. Yes, there is something in this place that opens my soul, shocks it, rejuvenates it and eventually calms it.

Many things happened to me in my journey. I was facing personal questions, challenges of both being alone and being with company and the inner contradictions that I bare in me. I also thought about India and the different life lived there and in the west.

One of my favorite things in India is riding in a train or rickshaw and just looking at the passing scenery, there is never a dull moment, there is always something happening, something to enchant you. In one of these rides I saw an old woman cleaning the foreground of her house, a tin and plastic made tent, only a few meters from the highway. I thought of this woman, doing what her female ancestors were doing for years before her. Something in this woman’s life seemed primeval, as if nothing changed, and yet her surroundings have probably changed immeasurably. Piles of thrown plastic, a busy highway, soot and noise – influence of the west. How did we allow ourselves to penetrate the east so brutally? The Indians are influenced from the west and aspire to copy it. Though they do it in their very special way, it is still very apparent. The cultural gap bothered me. What will be with this world? Will we barry ourselves in the piles of garbage we make? Will eventually, all cultures unite into a new global one?

Bur since this blog is about art, I would like to end this quite personal entry with the works of artist Rashmi Kaleka born in Kenya, works and lives in Delhi. Kaleka deals with the western influence on India and the decadence of Indian culture. She focuses on the hawkers of Delhi – food suppliers, shoe shiners, doctors and handyman. This culture is diminishing as part of government policy presenting various obstacles to this community. Kaleka films the hawkers and records their calls. She then creates a sound track from these calls sounding like a prayer, romantic yet tormenting at the same time. Her works deal with a vanishing world, the commemorate it whilst mourning its coming end.

I don’t have an answer regarding our way towards the future. But I pray that India will stay wild, that nature will survive our abuse and that east and west will stay differentiated. For myself I wish that India will stay within me, also here in Israel.