Last updated July 13th 2014


Naama Arad, Sommer Contemporary Art, installation view

It’s quite rear to be able to find a connection between two exhibitions ongoing at the same time in different galleries. Yet us art lovers can challenge ourselves by doing so and this is exactly what we did in the latest tour I gave this Friday. We visited a few exhibitions amongst them were Eitan Ben Moshe’s solo exhibition at Alon Segev Gallery (on which I wrote HERE) and Naama Arad’s solo exhibition at Sommer Gallery for Contemporary Art.

Naama Arad recently finished her studies and “Africa Israel” is the brilliant name of her second solo exhibition. Arad uses every day materials and tries to “lift” them as she brings them into the art world and creates elements that change their original function and gives them an aesthetic look. For instance, she takes paper clips and creates a beautiful curtain out of them, or she connects simple A4 papers with staples in an elaborate geometric pattern. The same happens when she takes a part of an old staircase and covers it with Plasticine and makes it look like a buildings’ model or a fancy pedestal.

Alongside the unusual usage of materials Arad presents a fresh view on Israeli myths and on gender based observations ingrained in Israeli paternalist society since its beginning until today. This comes from the name of the exhibition “Africa Israel” (AFI group) – the immortal Israeli construction group, but it is also apparent in the visual symbols Arad choses for the exhibition. On a paper made screen Arad prints the image of a synagogue from a military base that was built in the 1970’s in a modern-brutal style that characterized Israeli architecture at the time. In a moral she copies the pattern of the entrance gate of Jabotinsky Institute in TLV, another sanctuary of Israeli history and culture. These buildings that symbolize the ideals of the Zionist wave and since then have become an inseparable part of the Israeli society are given new interpretation in the light of the feminine toiling and the thin materials of the works.

It can be claimed that the comparison between the exhibitions should be on the negative. While Ben Moshe exhibits an elaborate installation, rich with materials and almost a romantic aesthetic, Arad uses opposite materials and bases her works on a postmodern contemporary language in which nothing could be taken as granted. Yet, the two raise similar subjects, in both exhibitions we encounter worlds that have frozen. Evidence of a rich and glory history that has shattered in its pick. All we are left with are the remaining, like broken dinosaurs which exist only on the breakings of the past.

Naama Arad, “Africa Israel”, solo exhibition. Sommer Contemporary Art, 13 Rothschild Blvd., Tel-Aviv. Ongoing until: 9.2.13
Eitan Ben Moshe, “The White Light”. Alon Segev Gallery, 6 Rothschild blvd., Tel Aviv. Ongoing until: 7.2.14


Naama Arad, Sommer Contemporary Art, taken at the tour

זה די נדיר, אבל לפעמים קורה שנוצר דיאלוג מעניין בין שתי תערוכות שמוצגות במקביל בגלריות שונות. כמובן, שהגלריות לא מתכננות את זה וסביר להניח שגם לא האמנים, ובכל זאת, אנחנו אנשי האמנות ושוחריה יכולים לאתגר את עצמנו במציאת קשרים כאלה, וכך אכן עשיתי בסיור שלי ביום שישי האחרון. ביקרנו בכמה גלריות וביניהן בשתי תערוכות יחיד, האחת של איתן בן משה (שכבר כתבתי עליו כאן) בגלריה אלון שגב, והשנייה של האמנית נעמה ערד, המוצגת בגלריה זומר.

“אפריקה ישראל” הוא שמה המבריק של תערוכתה של ערד אשר סיימה את לימודיה לא מכבר, וזו תערוכת היחיד השנייה שלה. ערד משתמשת בחומרים יום יומיים ועוסקת בניסיון ל”הגביה” אותם בכך שהיא מכניסה אותם לתוך עולם האמנות ויוצרת מהם דימויים ויזואליים שמשנים את השימוש הראשוני שלהם ומציגים אותם מחדש באור אסתטי. כך למשל, היא “רוקמת” וילון עשוי ממהדקי נייר, או שטיח נוצץ שעשוי מדפי מדפסת פשוטים ועליהם סיכות שדכן המעטרות אותו בדוגמה גיאומטרית מורכבת. באותו אופן נלקח חלק מגרם מדרגות ישן ומצופה בפלסטלינה עד כדי שהוא נדמה לדגם מוקטן של בניין או לכן המיועד להצגת פסלים עליו.

מעבר לשימוש יוצא הדופן בחומרים, מציעה ערד הסתכלות מחודשת גם על מיתוסים ישראליים גדולים, ובתוך כך גם על אבחנות מגדריות הטבועות בחברה הישראלית הפטרנליסטית למן ימי קום המדינה ועד היום. עיסוק זה עולה כמובן משמה של התערוכה “אפריקה ישראל” – חברת הבנייה האלמותית (תערוכתה הקודמת נקראה “אל על”), אך הוא נוכח גם בבחירת הסמלים המוצגים בתערוכה. על מסך עשוי עשרות דפי מדפסת המחוררים בדוגמה החוזרת על עצמה, מודפס מבנה בית הכנסת של בה”ד 1, מבנה הבנוי בסגנון ברוטליסטי מודרניסטי אשר אפיין את האדריכלות המקומית בשנות השבעים. בציור קיר העתיקה ערד את דוגמת שער הכניסה של בית ז’בוטינסקי בתל אביב, עוד מעוז היסטורי ותרבותי. המבנים האלה, המייצגים אידאלים שליוו את המפעל הציוני ומאז הסתרגו ועודם טבועים בחברה הישראלית, מקבלים פרשנות מחודשת תחת חסותה של עבודת היד העמלנית, ותחת רזון החומרים עליהם הם מוגשים.

על פניו, ניתן להשוות בין התערוכות על דרך השלילה. בעוד בן משה מציג מיצב משוכלל ועשיר בחומרים הנשען על אסתטיקה רומנטית כמעט, ערד משתמשת בחומרים הפוכים ויוצרת שפה בעלת מאפיינים פוסט מודרניים עכשוויים שעל פיה דבר אינו עוד מה שחשבנו שהוא ואינו נלקח כמובן מאליו. עם זאת, ניתן לומר שהשניים מעלים סוגיות דומות, בשתי התערוכות אנו נתקלים בעולמות שקפאו. עדויות להיסטוריה עשירה ומפוארת שהתנפצה ברגעי שיא תפארתה, כל שנותר לנו הוא שרידים אסתטיים, מעין דינוזאורים מרוטשים שמתקיימים דווקא על שברי העבר, על שרידיו.

איתן בן משה, “האור הלבן”, גלריה אלון שגב, שד’ רוטשילד 6. נעילה: 7.2.14
נעמה ערד, “אפריקה ישראל”, גלריה זומר לאמנות עכשווית, שד’ רוטשילד 13. נעילה: 9.2.13


Naama Arad, Sommer Contemporary Art, detail