Last updated July 13th 2014


Chaya Rukin

A few weeks ago I wrote about the exhibition “Orient Express” by the artist Nevet Yitzhak at the Museum for Islamic Art. The exhibition was based on juxtaposition between the museum’s historic exhibits and Yitzhak’s contemporary video works. Although this is quite an unusual combination, I found it to be very smart in the means of layering both the historic and the contemporary. Today I ran into a similar try, yet much less successful.

These days at the Bialik House in Tel Aviv you can find the group exhibition “To eternity’s end, beyond the sea”, curated by Smadar Sheffi (PHD). Sheffi took the works of fout contemporary Israeli artists: Nir Adoni, Eliahou Eric Bokobza, Tzibi Geva and Chaya Rukin and placed them in different rooms inside the house. According to the curator these four artists deal in their works with the tension between past and present “The past flows into the present, an unknown past is being revealed, a past we did not know, or one which was repressed or forgotten” (Sheffi). This is why she found it to be interesting to bring them into Bialik’s house and confront them with its history and heritage.

The house’s strict conservation rules make it quite challenging to create such an exhibition and perhaps placed some obstacles for Sheffi. Sheffi decided to isolate each artist’s works and place them individually in different rooms of the house. Chaya Rukin’s objects – combining everyday artifacts with sculptural materials (such as polyethylene), are placed in Bialik’s dining room, on the table or in a vitrine amongst other cutlery. Tzibi Geva’s works – paintings on readymade objects such as a platter or a plastic folder – are all in the writer’s studio. While I was there I watched a guided tour (which was great by the way) and the guide accidentally dropped one of the paintings leaning on the desk. The nonchalant way in which she re-placed the work exposed the random placing of it in the first place, as if it doesn’t really matter where and how the paintings are shown.

The decision to combine contemporary art in an historic museum naturally calls for a dialogue between the two ends of history. It holds within it the ambition to reexamine history in light of the contemporary and vice versa. In an elaborate and poetic text Sheffi offers exactly that, she writes: “The contemporary artworks divulge a transparent cloud of longing and hope filling the House, a site which conceals more than it reveals. Art, not obligated to formulate itself in literal sentences, becomes part of the passions and the desires between the walls, bringing forward fragility beyond the grandeur” (from Sheffi’s blog “the Window”).

Despite the tempting pretension, the magic of this old house and the wonderful art exhibits, it seams like the installation doesn’t work. Why are Rukin’s boats made of old bread and banana sailing on the dining table? And if it is a connection based on food, why is Bokovza’s “Salt and Pepper” above the fireplace and not there too? What is the meaning of placing Nir Adoni’s works in a dark and small room, isolated from the other parts of the museum in a way it doesn’t really meet none of the objects there?
In my seeing this exhibition doesn’t fulfill its expectations and doesn’t betterment not the contemporary art nor the histoy of the place.

“To eternity’s end, beyond the sea”, Bialik House, 22 Bialik st. Tel Aviv. Curato: Smadar Sheffi. Ongoing until: March 2014


Tzibi Geva

לפני כמה שבועות פרסמתי פוסט על תערוכתה של נבט יצחק במוזיאון האיסלאם בירושלים. בתערוכה, נעשה שילוב בין עבודותיה העכשוויות של יצחק לבין המוצגים ההיסטוריים שבמוזיאון. על אף הצעד הלא שגרתי, מצאתי שהחיבור בין הדברים מעניין ומושכל ומוסיף נדבכים חדשים של משמעויות לשני הפנים של החיבור הזה. היום לעומת זאת, נתקלתי בניסיון דומה ומוצלח פחות.

בימים אלה מוצגת “בבית ביאליק” בתל אביב התערוכה “אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?” שאצרה ד”ר סמדר שפי. בתערוכה נלקחו עבודותיהם של ארבעה אמנים ישראליים עכשוויים: ניר אדוני, אריק בוקובזה, ציבי גבע וחיה רוקין והוצבו בחללים שונים במוזיאון. ארבעת האמנים עוסקים על פי האוצרת בזליגה של עבר אל תוך ההווה “במקום בו נדמה שמתגלה לנו עבר שלא ידענו אודותיו, או שהודחק או השתכח” (ס.ש). על כן, מצאה לנכון האוצרת להציבם בתוך בית ביאליק ולהפגישם מחדש עם מורשתו ובשל כך עם מורשת ישראל באופן כללי.

חוקי השימור הנוקשים החלים על בית ביאליק מגבילים מן הסתם את מלאכת האוצרות ובהכרח היוו אתגר גדול לשפי. שפי בחרה להפריד בין עבודות האמנים ולרכזן כקבוצה בחללים נפרדים בבית. כך למשל, עבודותיה של חיה רוקין – פסלים המשלבים חפצים שימושיים והתערבות בחומרים פיסוליים (למשל כוס יין מלאה בחומר מוקצף עד להתפקע) – נמצאים בחדר האוכל, והם מונחים על שולחן האוכל בינות לכלי הסכו”ם של ביאליק, או בויטרינה הנמצאת באותו החלל. עבודותיו של ציבי גבע – ציורים על חפצים מן המוכן (מגש אובלי ישן, תיקייה עשויה פוליגל ועוד) מרוכזים בחדר העבודה של ביאליק. בעודי שם צפיתי בהדרכה (נהדרת, דרך אגב) של מדריכה במוזיאון, וזו הפילה בטעות את אחד הציורים שנשענו על שולחן העבודה של ביאליק. הנונשלנטיות שבה החזירה המדריכה את העבודה “למקומה” הצביעה בעבורי על הרנדומליות של תהליך ההצבה המקורי, כאילו לא משנה באמת היכן וכיצד מוצגים הציורים.

הבחירה לשלב אמנות עכשווית במוזיאון היסטורי בהכרח מבקשת לפתח דו שיח בין שני קצוות ההיסטוריה. יש בה מן השאיפה לעורר מחדש את ההיסטוריה שעלתה באבק בדמותם של החפצים המוזיאליים ולחילופין להציג את הדימויים העכשוויים לאורם של קודמיהם ובכך לרבד את משמעותם. בטקסט פיוטי ומסולסל מציעה שפי בדיוק את הנ”ל וכותבת: “יצירות האמנות העכשווית מנכיחות ענן שקוף של געגוע שממלא את בית ביאליק, מקום שמסתיר יותר ממה שהוא מגלה. אמנות ,שלא מחויבת להתנסח במשפטים, מצטרפת לתשוקות ולמאווים שבין הקירות, רגישה לשבריריות שמאחורי ההוד” (מתוך הבלוג של שפי “החלון”).

על אף היומרה המפתה, על אף יופיו וקיסמו של הבית ועל אף טיבן של העבודות המוצגות, בכל זאת, נדמה שההצבה בחלל לא מצליחה ליצור מפגש מעניין באמת בין הדברים. מדוע סירות המפרש עשויות הלחם העבש של רוקין מפליגות בהכרח דווקא על שולחן האוכל? ואם ההקשר הוא על הלחם לבדו, מדוע המלחייה והפלפלייה של בוקובזה לא מוצבות שם ודווקא כן על האח בחדר ההסבה של ביאליק? איזה טעם יש להצבתן של עבודותיו החזקות של ניר אדוני בגפן, בחדר ריק וקטן, בלא שנוצר למעשה קשר ישיר עם הנראה במוזיאון עצמו?
לטעמי, התערוכה לא מצליחה להתרומם ולא מציעה רווח – לא לעבודות העכשוויות, ולא לבית ביאליק.

“אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?”, בית ביאליק, רח’ ביאליק 22 תל אביב. אוצרת: ד”ר סמדר שפי. נעילה: מרץ 2014


Nir Adoni